דף הבית >> חדר הדרכה >> חדר הדרכה לצוותי הוראה >> מאמרים מקצועיים >> על כוחן של שאלות

על כוחן של שאלות

ד"ר נועם פיינהולץ
 
נסו להיזכר לרגע בשאלה המורכבת ביותר שנשאלתם אי פעם כתלמידים בכיתה...
אם מדובר בשני צינורות מים שממלאים ומרוקנים בריכה בו זמנית או בשלוש סיבות לפרוץ מלחמת העולם הראשונה אל תרגישו רע. כמו רובנו, גם אתם תוצר קלאסי של מערכת חינוך שמסרבת "לקפוץ מעל הפופיק" ורואה באתגר אמיתי סכנה.
מתי בפעם האחרונה פגשתם מורה ששואל את תלמידיו שאלות בלי שהוא ידע מראש מה התשובה? מורים למתמטיקה פותרים את המשוואות בבית, מורים לספרות מזהים את המטאפורות והדימויים בשירי ביאליק בטרם הם מעתיקים אותם ללוח, וכך גם מורים לגיאוגרפיה, אזרחות, היסטוריה ותנ"ך. מורה טוב, על פי התפיסה המקובלת, הוא מורה שיודע, כזה שנמצא כמה עמודים בספר לפני תלמידיו, כזה ששואל את השאלות הנכונות ובדרכו היצירתית (יש לקוות) מוביל את תלמידיו אל עבר התשובות, אל עבר הידע.
אבל מה אם נצא מנקודת הנחה שונה, כזו הגורסת כי ידע אינו סך התשובות אלא דווקא היכולת לשאול שאלה. האם אדם נבון באמת הוא זה היודע לדקלם מידע נתון או אולי זה היודע להטיל ספק ולהציב סימני שאלה מאתגרים?
 
טור זה יוקדש למורים קולנועיים שמעזים "לקפוץ בצניחה חופשית" אל הכיתה, להציב סימני שאלה ללא סימן קריאה נראה באופק, ולקחת את התלמידים למסע של למידה משמעותית... מסע המורכב מהשאלות הגדולות באמת. נבקר בכיתה של יוג'ין סימונט, גיבור הסרט "תעביר את זה הלאה" שמבקש מתלמידיו לשנות את העולם, נפגוש את קתרין ווטסון, גיבורת "חיוך של מונה ליזה", שמצליחה לשנות את עולמן הפרטי של תלמידותיה השמרניות על-ידי הצבת השאלות הנכונות ונקנח במארק ת'אקרי, גיבור "לאדוני באהבה", שנכנס לכיתה אבל משאיר את מערך השיעור הכתוב עמוק בתוך הכיס.
 
המסע לעבר שאלות גדולות
 
במהלך כתיבת טור זה ניסיתי להיזכר בשאלה הקטנה ביותר שהופיעה אי פעם על המסך. תסריטאי הסרטים ההוליוודים לא סיפקו את התשובה, כנראה שגם הם מתוחכמים מדי. גם יוצרי הדרמות הישראליות לא הגיעו נמוך וקטן כל כך, אבל לאחר מחקר ממושך היא הגיעה, שאלת השאלות, זו המתגמדת מול כל חברותיה. באחד ממערכוני בית-הספר של תוכנית ההומור הישראלית "פלטפוס" נשאלים התלמידים במבחן בתנ"ך את השאלה הבאה: "מי אמר למי? אברהם, אברהם... כאן אלוהים מדבר אליך". הקהל כמובן צוחק, הומור הנונסנס ברור לכולם, אבל עד כמה רחוקה שאלה זו משאר השאלות שנשאלות בכיתה? האם שיעור ממוצע, אפילו בכיתת תיכון, מאתגר את התלמידים יותר מכך? נכון, התשובה לא ניתנת תמיד בגוף השאלה, אך הדרך למציאתה מצויה לרב במרחק הקלקת עכבר.
שאלות קטנות, אם כן, הן שאלות המכוונות לידע נתון, מוכר, קאנוני. כזה שנועד לסמן Vולמלא את "מיכל הידע" של התלמיד בעוד מיליליטר של ידע.
 
עכשיו תארו לעצמכם כיתה בה כל התלמידים יודעים את כל התשובות כל הזמן, כיתה בה כל "מיכלי הידע" מלאים עד אפס מקום. על פניו נראה כי מדובר בחלום של כל מורה אבל עוד דקת מחשבה אחת תוביל אתכם בודאי למסקנה שהחלום הזה יכול להפוך במהרה לסיוט, כזה המייתר את תפקידו של המורה לחלוטין. זה בדיוק מה שקורה לקתרין ווטסון, גיבורת הסרט "חיוך של מונה ליזה", אשר פוגשת כיתה שלמה של בנות קולג' יוקרתי שקראה ושיננה בהצלחה את כל ספרי הלימוד, כולל הנספחים המומלצים, עוד לפני שהחלה שנת הלימודים.
"חיוך של מונה ליזה" מתרחש בשנות החמישים ומציג את קתרין (בגילומה של ג'וליה רוברטס), מורה לאומנות ואישה מודרנית ועצמאית אשר מלמדת בקולג' שמרני המשמש למעשה כמוסד הכנה לחיי נישואים צייתנים ("את הציון החשוב ביותר יעניק לך בעלך", אומרת אחת המורות במהלך שיעור נימוסים והליכות).
במהלך שנת לימודים אחת מנסה קתרין להחדיר בתלמידותיה את זרע הספקנות, זה המעז לשאול שאלות לא רק כלפי חומר הלימוד אלא גם כלפי מצבן החברתי ונורמות החיים סביבן. הטלת הספק מתחילה אמנם בהתבוננות ביצירות אומנות ובכרזות פרסומת שוביניסטיות אך מסתיימת בהתרסה אל מול מוסד הנישואים המקודש ובהתערבות ממשית של המורה בחיי תלמידותיה המאורסות. כך הופך כל שיעור אומנות למפגן של הטלת ספק וביקורת, כזה היוצא נגד "התשובות מהספר". קתרין ווטסון, אם כן, היא דוגמא למורה שמוותרת על השאלות הקטנות לטובת השאלות הגדולות.
כבר בשיעור הראשון נכנסת קתרין לכיתה עם מערכי שיעור מוכנים וקובץ שקופיות אומנות מסודר אך כאשר היא מגלה שכל הבנות שיננו את החומר לשנת הלימודים כולה העניינים מתחילים להשתבש.
 
השקופית הראשונה מוצגת על המסך בכיתה. קתרין שואלת האם מישהי יודעת לומר לה במה הן צופות ואחת התלמידות ממהרת לענות: "שם הציור הוא "תאו פצוע", אלטמירה, ספרד, בערך 15,000 לפנה"ס"- אין ספק שלא מדובר בידע ממוצע אבל קתרין עדיין מאמינה שהנה אותה תלמידה מבריקה אחת שנמצאת באופן סטטיסטי בכל כיתה.
"חרף גילם של הציורים הללו", ממשיכה קתרין, "מבחינה טכנית הם מאוד מתוחכמים...", "בשל ההצללה", קוטעת אותה תלמידה נוספת, "ועובי הקו הנע לעבר גבנון התאו".
קתרין מתחילה להבין שהיא לא נמצאת בכיתה רגילה אך היא ממשיכה בשלה ומעבירה לשקופית הבאה: "אולי השקופית הזו פחות מוכרת לכן. הציור התגלה על-ידי ארכיאולוגים...", "ב-1879", קוטעת אותה תלמידה שלישית, "בלסקו, צרפת. 10,000 לפנה"ס. מיוחד בשל הקווים הזורמים המתארים את תנועתה של החיה". הכיתה מצחקקת, קתרין לא. המבוכה ניכרת על פניה, העיניים בורקות מדמעות פוטנציאליות אבל הסיוט לא הסתיים, הוא רק החל. בקולאז' מהיר מציג הסרט עוד כמה וכמה תלמידות שמפצחות בקלילות את כל אחת מהשקופיות, קתרין עוצרת בשלב מסוים ושואלת האם מישהי למדה את הקורס הזה בעבר- הכיתה עונה בכנות "לא". רצף השקופיות ותשובות התלמידות ממשיך, פרצופה המבוהל של קתרין מוצג על המסך שוב ושוב, המצלמה מתקרבת אליה עוד ועוד כדי להמחיש את הפאניקה ואחרי 10 שניות קולנועיות שמייצגות בערך 10 דקות בשיעור נגמרות השקופיות ודממה אוחזת בכיתה.
"כמה מכן קראו את הטקסט בשלמותו?" שואלת קתרין וכולן מרימות ידיים. "וגם את הנספחים המומלצים" מוסיפה אחת הבנות. "אם אין לך שום דבר נוסף עבורנו נוכל לעבור ללימוד חופשי" מתריסה תלמידה נוספת ובעוד שקתרין מתכננת תגובה הולמת הבנות קמות מכיסאותיהן ועוזבות את הכיתה. השיעור מסתיים לפני הזמן, הכיתה ניצחה ב"קרב המוחות", המורה הובסה.
 
קשה להאשים את קתרין ווטסון בשלב זה של הסרט. נראה כי היא התכוננה היטב לשיעור, היא שולטת בחומר, מבינה אותו לעומקו אך כך גם התלמידות וכאשר המורה והתלמיד נמצאים בדיוק באותו עמוד בספר אין משמעות ללימוד מסוג זה. אם אופן לימוד זה היה נשמר גם בשיעור הבא היינו מפנים חיצי ביקורת מוצדקים כלפי המורה אך קתרין משתנה בעקבות המפגש הראשון ומבינה שהשאלות הקטנות (שם הציור, ארץ היצירה, שנה, תרומתה של היצירה לעולם האומנות על-פי ספר האומנות הקאנוני ["תשובת הספר"]) פשוט לא רלוונטיות. כדי לאתגר את התלמידות אשר מרגישות שהן יודעות כבר הכל (במקרה הזה הן באמת יודעות לא מעט אך לא חסרים תלמידים שמסתובבים עם תחושה זו גם כאשר אין לה גיבוי בשטח) היא בוחרת לעבור משאלות קטנות לשאלות גדולות יותר. במקום ידע- חשיבה. במקום סימני קריאה- סימני שאלה.
 
כעבור שבוע ניצבת קתרין באותה הכיתה כאשר התלמידות כבר מוכנות לסיבוב ההשפלה השני. הכיתה מוחשכת, השקופית הראשונה מופיעה על המסך והתלמידות לא מזהות אותה- אנו כצופים מבינים כי קתרין נוטשת את ספר הלימוד לטובת חשיבה עצמאית. בעוד הבנות מדפדפות בעצבנות בספר שואלת בטי וורן, אולי השמרנית והמתנשאת מבין כל התלמידות, "מה זה?". "תגידי לי את" עונה המורה. שתיקה.
 
קתרין: "פגר" של סוטין, 1925.
תלמידה: זה לא בתוכנית הלימודים.
קתרין: לא, זה לא. האם זה ציור טוב?
[שתיקה רועמת]
קתרין: קדימה גבירותיי. אין כאן תשובה לא נכונה, אין כאן גם ספר לימוד שיגיד לכן מה לחשוב. זה לא קל, מה?
בטי: בסדר. לא, זה לא טוב. בכלל לא הייתי קוראת לזה אומנות, זה גרוטסקי.
קוני (תלמידה נוספת): יש כלל שאוסר על אומנות להיות גרוטסקית?
גי'זל (תלמידה נוספת): בעיני יש בזה משהו אגרסיבי וארוטי.
תלמידה: אין סטנדרטים?
בטי: יש סטנדרטים. טכניקה, קומפוזיציה, צבע, אפילו הנושא. אם את רומזת שהצד המרקיב של הבשר הוא אומנות, ועוד אומנות טובה, מה אנחנו הולכות ללמוד?
קתרין: בדיוק את זה. את מסרת את תמצית תוכנית הלימודים החדשה שלנו. תודה. מה זו אומנות? מה הופך אותה לטובה או רעה ומי מחליט?
[השקופית הבאה מציגה ציור פשוט, על סף הילדותי, של פרה הניצבת בשדה]
קתרין: לפני 25 שנה מישהו חשב שהציור הזה הוא מבריק...
קוני: אני יכולה להבין את זה.
ג'יזל: מי?
קתרין: אמא שלי. אני ציירתי אותו לכבוד יום ההולדת שלה.
הכיתה מצחקקת וקתרין מתחילה לכבוש את הבנות לאט לאט...
[השקופית הבאה מציגה צילום פורטרט של אימה של קתרין]
קתרין: האם זו אומנות?
תלמידה: זה צילום בזק.
קתרין: ואם הייתי אומרת לכן שהצלם אנסל אדמס צילם אותו זה היה משנה משהו?
(* אנסל אדמס נחשב לאחד הצלמים החשובים בראשית המאה ה-20)   
בטי: אומנות היא אינה אומנות עד שמישהו קובע שהיא אומנות.
קתרין: זו אומנות!
בטי: האנשים הנכונים...
קתרין: מי הם?
ג'יזל: בטי וורן... אנחנו בנות מזל שיש לנו נציגה שלהם כאן..
[השקופית של "פגר", סוטין, 1925, חוזרת]
קתרין: הסתכלו שוב, הסתכלו מעבר לצבע... בואו ננסה לפתוח את המחשבה לרעיון חדש.
 
ה"קרב" המילולי הזה בין קתרין לבטי (בעזרתן האדיבה של שאר התלמידות) מסמל את המעבר בין הגישות. בטי מייצגת את הגישה הממסדית, השמרנית, זו הגורסת כי ידע=תשובות. קתרין שבאופייה ובאורח חייה מתריסה נגד המוסכמות, מגייסת את אותה האנרגיה האינטלקטואלית גם אל חלל הכיתה ומנסה לשכנע את תלמידותיה כי ידע=שאלות.
 
במובן מסוים מזכירה תפיסה זו דווקא את ספר הילדים התמים של יהונתן גפן "אבל למה", ספר שמתעד כביכול שיחות בין גפן לבין ילדתו בת הארבע נטאשה ומזכיר לנו כיצד ילדים חושבים, בוחנים, מסתקרנים ולומדים את העולם:
 
תתלבשי, נטאשה, הולכים.
למה?
למה הולכים?
לא, למה מתלבשים?
כי אנשים לא הולכים בחוץ ערומים.
למה?
הם לא רוצים שיראו להם את הטוסיק.
למה?
כי הטוסיק שלהם לא אוהב לראות אנשים שהוא לא הטוסיק שלהם.
למה?
כבר אמרתי לך, אנחנו יוצאים, ואנשים לא הולכים בחוץ ערומים.
למה?
כי רק כלבים וחתולים וסוסים הולכים בלי בגדים.
למה?
כי הם חיות, וחיות לא מתביישות להיות ערומות.
למה?
כי יש להם פרווה ולא קר להם בלי בגדים ו...
אבל למה?
לא יודע נטאשינקה, תשאלי את אמא.
("אבל למה", יהונתן גפן, 2000, הוצאת דביר, עמ' 10)
 
אם זו הדרך בה ילדים חוקרים את העולם מדוע שלא נחקור גם אנו כמורים, כאנשי חינוך, כהורים, את העולם יחד איתם? מדוע שלא נשתמש בשאלה ככוח מניע לידע והבנה עמוקה ולא רק ככלי למתן ציונים ובחינה?
במאמר קצר ומעורר השראה בשם "מורה לומד" מציע חיים גל און תרופה למורים למניעת שחיקה במקצוע- ללמוד יחד עם התלמידים: "שערו  בנפשכם  מצב  שבו  מורה  שואל  שאלות  שאינו  יודע  את  התשובות  עליהן  מראש - מורה  שואל  כדי  ללמוד - לא  האם  תלמידיו  יודעים  את  התשובה, אלא  פשוט  ללמוד, מעצם  העלאת  השאלה ; לצורך  ענינו  נקרא  לו  מעתה  "מורה לומד"".
המורה הלומד, על-פי חיים גל און, הוא אותו מורה שמרשה לעצמו לשאול את מה שהגדרנו כאן כשאלות גדולות. מורה אשר ניצב יחד עם תלמידיו בכיתה ונאלץ להתמודד בשיעור עם אתגר חדש, כזה שיפעיל את גלגלי המחשבה ב"זמן אמת" ולא יכפה את "פיתרון בית הספר" המקובל והידוע על תלמידיו. מורה ותיק לספרות לימד עשרות פעמים את "הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק. השיר מקסים, החריזה, המטאפורות והדימויים כובשים, אבל האם באמת ניתן לצפות ממורה שכזה להתלהב מלימוד השיר גם בפעם המאה? האם בשיעור שכזה הוא אכן יהיה פתוח לפרשנויות שונות ומעניינות של תלמידיו או שאולי הוא ינווט את הכיתה בדרכו המקצועית אל עבר התשובות אותן הוא שמע ב-15 השנה האחרונות?
ההצעה של גל-און פשוטה. מורה לספרות אשר סיפק לתלמידיו את כלי הניתוח המקצועיים (משקלים, חריזה, תקבולות, מטאפורות) יכול להיכנס לכיתה עם ספר שירים שלם של ביאליק ולבקש מהתלמידים לבחור עמוד. המורה ידפדף בספר, יגיע לעמוד הנבחר ויעתיק את השיר על הלוח. יש סיכוי שזו הפעם הראשונה בה המורה נתקל בשיר זה (אם כי היינו מצפים ממורה ותיק לספרות לקרוא שירה החורגת מתוכנית הלימודים גם בזמנו החופשי). המורה והתלמידים ניצבים באותו המקום, מול טקסט חדש, חוששים אך נרגשים (יש לקוות כי ההתרגשות של המורה ומידת ההתלהבות מהניסוי הספרותי ידביקו גם את התלמידים). המורה והתלמידים מנסים לנתח את השיר יחדיו, נכשלים ומנסים שוב, נכשלים ומנסים שוב....
אם מצאנו את המפתח לפיצוח השיר- הרווחנו. יחד עם התלמידים עברנו תהליך חשיבה אמיתי ומלא ולא זיוף או שחזור של תהליך חשיבה בניסיון להנחות את התלמידים אל התשובות הידועות מראש.
אם לא מצאנו את המפתח לפיצוח השיר- הרווחנו. גם במקרה כזה, כל עוד הפרסונה החינוכית שלנו תעמוד ב"כישלון", יוכלו התלמידים ללמוד שיעור בניסוי וטעייה, בהתמדה ובניסיון לצאת מהקופסא. גם כשהתלמידים יפגשו טקסט חדש בעתיד, בדפדוף סקרני בספר או במבחן הבגרות, תחושת הניסוי ושיקוף אופן המחשבה של אדם מנוסה עם ארגז כלים ספרותי מלא יסייעו להם. 
דוגמא ברורה ומוחשית יותר ניתן למצוא דווקא במקצוע המתמטיקה. המורה כותב משוואה על הלוח וסביר להניח שברב המקרים זו משוואה שהוא פתר בעבר או קרא את פתרונה בספר הלימוד למורה. זה לא המצב של התלמידים. המצוקה האמיתית של תלמיד ממוצע הניצב בפני בעיה בגיאומטריה לדוגמא היא העובדה שאין לו מושג מאיזה כיוון לגשת אליה. אם על הלוח תופיע בעיה מוכרת למורה מהר מאוד יסומן הכיוון הנכון, אך התהליך הזה מתסכל ומייסר יותר בבית כאשר התלמיד ניצב לבדו מול הבעיה. אם על הלוח תופיע בעיה חדשה, כזו שהמורה לא מכיר, המורה יחד עם תלמידיו יחפשו יחד את הכיוון לפיתרון- כאן מדובר בשיקוף מלא של תהליך מחשבה מתמטי.
אם פתרנו את הבעיה- הרווחנו. אם לא פתרנו- הרווחנו, אם נדע לסובב את חוסר ההצלחה לכיוון הנכון (התמדה, חיפוש גישות שונות, חזרה לבעיה קשה מאוחר יותר ועוד).
חשוב להדגיש שבכדי שמורה יהיה מסוגל לבצע תרגיל שכזה בכיתה עליו להיות מצויד בארגז כלים מלא ובידע רחב בנושא הנלמד. העלאת שאלה לא ידועה בחלל כיתה משולה לקפיצה חופשית- אם המצנח המקצועי שלנו מלא בידע הנדרש ננחת בקלות ונזכה לתשואות ולרווח לימודי. אם המצנח ריק מתוכן ומחורר- נתרסק. גם אם נשאל שאלה גדולה באמת שאין לנו מושג מה התשובה עליה המצנח המקצועי שלנו יאפשר לנו לצאת למסע החיפוש הנכון והמרתק ביותר עם תלמידינו. מורה שמתלהב בכיתה, שמרגיש שהוא ניצב על קצה של צוק, הוא מורה עירני אשר סוחף אחריו תלמידים ומאתגר אותם. ניתן ליצור התלהבות בקרב תלמידים במגוון צורות אך המעבר משאלות קטנות לשאלות גדולות יותר הוא ללא ספק צעד חיובי בכיוון.  
 
אבל מה עם החומר שחייבים להספיק?
שאלה טובה.
נכון הדבר הוא שעל מנת להפוך את בית הספר למוסד של שאלות ולא של תשובות, לאתר חקירה ולא לאתר שינון, יש לבצע מהפכה גדולה ורחבה אשר תתעלם פה ושם מה"חומר" שצריך להספיק. ובכל זאת, ישנו סיכוי לא רע שתלמיד אשר יחווה בשיעורי הספרות או המתמטיקה הראשונים שלו שיטת לימוד כזו של "מורה לומד" יפגר בחומר במחצית השנה הראשונה אך יזנק בהמשך השנה קדימה אל "קו הסיום" במהירות ובנחישות, כאשר הוא מצויד בכלי הבנה אמיתיים שיהפכו את המשך הלימודים לקלים ובו זמנית מאתגרים יותר.
    
השאלה הגדולה ביותר
 
מה השאלה הכי גדולה שאפשר לשאול ילד בכיתה ז'? כמה רחב אפשר ללכת? כמה עמוק?
קחו שתי דקות ותחזרו עם תשובה...
 
לא חשוב על מה חשבתם, רב הסיכויים שיוג'ין סימונט, גיבור הסרט "תעביר את הלאה" (בגילומו של קווין ספייסי), הלך רחוק יותר מכם. סימונט, מורה לאזרחות בחטיבת ביניים, פותח את שנת הלימודים בשאלה אחת פשוטה- "כיצד אתם יכולים לשנות את העולם?"
כל מי שצפה בסרט זוכר בודאי את טרוור, אותו נער צעיר אשר הוגה את רעיון שרשרת המעשים הטובים ("תעביר את זה הלאה")- עשה מעשה טוב לשלושה אנשים ובקש מהם בתמורה שיעשו מעשה טוב לשלושה אנשים אחרים...    
כל מי שצפה בסרט זוכר בודאי את סופו העצוב (לא נגלה כאן הכל כדי שלא להרוס למי שטרם זכה לצפות בו)- סוף קיטשי מעט אבל כזה המחזק את המסר הפשוט לפיו המורים יכולים ללמוד לא מעט מתלמידיהם.   
רוב האנשים שצפו בסרט לא זוכרים את נאום הפתיחה של המורה ביום הראשון של שנת הלימודים. עכשיו, כשהגירויים החזותיים של חווית הקולנוע לא מסיטים את דעתכם, שימו לב לרטוריקה בה בוחר יוג'ין לפנות לתלמידיו. השימוש במילה כמו "תחת" אינו מקרי ובא בכדי לקרב את התלמידים אליו, אך בזו זמנית "יורה" המורה מעל ראשם של התלמידים... כל כך גבוה שאין להם ברירה אלא לזנק באוויר:
 
יוג'ין: אני מר סימונט. ברוכים הבאים לכיתה ז, חטיבת הביניים, אותו גשר נורא ומתנדנד שכולכם חייבים לחצות לפני שתגיעו לאליטה הנחשקת ההיא, בית ספר התיכון.
זה שיעור אזרחות, כלומר אתם והעולם. יש אי-שם עולם וגם אם אינכם רוצים לפגוש אותו עדיין הוא יכה לכם ישר בפרצוף. מוטב שתתחילו כבר עכשיו לחשוב על העולם ועל משמעותו לגביכם.
מהי משמעות העולם לגביכם?
[שתיקה]
תרשו לי לשאול אתכם שאלה אחרת. באיזו תדירות אתם חושבים על דברים שקורים מחוץ לעיר הזו? אתם צופים בחדשות?
[שתיקה]
בסדר, אנחנו עוד לא מהרהרים בענייני העולם אבל למה לא?
טרוור: כי אנחנו בני 11.
יוג'ין: אולי טרוור צודק, מדוע שנחשוב על העולם? אחרי הכל למה מצפה העולם מאיתנו? למה מצפה העולם ממך?
טרוור: לכלום.
יוג'ין: לכלום... אלוהים בנים ובנות, הוא צודק. לכלום. אנחנו לא נוהגים, לא מצביעים, לא יכולים לצאת לשירותים בלי אישור. אתם תקועים פה בכיתה ז' אבל לא לעד כי יום יבואו ותהיו חופשיים.
[הכיתה מריעה בהתלהבות]
אבל מה אם באותו יום שתהיו חופשיים לא התכוננתם, אתם לא מוכנים, ובכל זאת אתם מסתכלים סביבכם והעולם לא מוצא חן בעיניכם. מה אם העולם אינו אלא אכזבה אחת גדולה?
תלמיד: אכלנו אותה.
יוג'ין: אלא אם כן תיקחו את הדברים שלא נראים לכם בעולם שלנו ותהפכו אותם על פיהם, על התחת... אל תגלו להורים שהשתמשתי במילה הזאת... ובזה אתם יכולים להתחיל כבר היום. זו המשימה שלכם...
[יוג'ין מעלה את מפת העולם שהייתה פרושה על הלוח וחושף משפט אחד פשוט אותו כתב מבעוד מועד בגיר, מן הסתם כדי לחזק את האפקט הדרמטי: "חישבו על רעיון שישנה את העולם והפכו אותו למעשה". פניהם של התלמידים מצביעים על בהלה]
יוג'ין: רגע, מה לא בסדר בזה?
תלמידים: זה מוזר, מטורף, קשה, מבאס...
יוג'ין: מה לגבי אפשרי? איפה נמצא תחום האפשרות בכל אחד מכם? בראש. אז אתם יכולים לעשות את זה, אתם יכולים להפתיע אותנו. זה תלוי בכם. או שאתם יכולים לשבת על התחת ולתת למוח להתנוון.
טרוור: אז מה, תכשיל אותנו אם לא נצליח לשנות את העולם?
יוג'ין: לא, את זה לא הייתי עושה , אבל אולי תקבלו ציון "מספיק".
טרוור: ומה אתה עשית כדי לשנות את העולם?
יוג'ין: ובכן טרוור... אני ישן טוב, אני אוכל ארוחת בוקר דשנה, אני מגיע בזמן ואז אני מפיל את האחריות עליכם.
[פייד אאוט על פניו הנעלמים של טרוור המהרהר]
 
יוג'ין זורק את התלמידים למים אבל תוך כדי ההשלכה הוא מעניק להם "מצופים רוחניים", כאלו המחזקים אותם וגורמים להם להאמין בעצמם (לפחות לצורך התרגיל). החיבור לעולם התוכן ולזווית הראייה של התלמידים חיוני- יוג'ין נכנס לנעליהם ומשקף להם את האופן הברור בו הם רואים את העולם. סימון המטרה מחוץ לטריטוריה הנוחה והמוכרת חיוני גם הוא- רק כך הופכת השאלה לשאלה גדולה באמת, כזו אשר תאתגר את התלמידים לאורך השנה כולה. שני האלמנטים האלו, החיבור לעולם תלמידים והמטרה שחורגת כביכול מעולמם המיידי, יוצרים את המוטיבציה לצאת לדרך.
 
לא כל כיתה בישראל הייתה יכולה להתמודד עם שאלה גדולה כל כך- "כיצד תשנו את העולם?". בעולם ציני כמו שלנו קיים סיכוי סביר שתיכוניסט מצוי היה מגחך בבוז אל מול מורה שהיה מעלה שאלה גדולה ואופטימית כל-כך. אבל מה אם ננסח את השאלה באופן אחר? מה אם במקום לדרוש מהתלמידים "לשנות את העולם" נבקש מהם לשנות את האקלים החברתי בית הספר? מה אם במקום לבקש מהתלמידים "לשנות את העולם" נבקש מהם להמציא פורמט לתוכנית טלוויזיה חדשה, מעין ריאליטי חברתי, שבמהלכה מעבר לרייטינג ולסלבריטאים המתחלפים העולם ישתנה במשהו... תודעתית או פיזית. מה יקרה אז? האם התלמידים יתגייסו למשימה? הסיכוי גדל פשוט כי התקרבנו לעולם התוכן שלהם, לא קרוב מדי אבל קרוב מספיק. האתגר נשאר אבל גם הזיקה לחיי התלמיד.
"תעביר את זה הלאה" הוא סרט עלילתי ולהבדיל מכמה מסרטי החינוך הגדולים ("לסניור באהבה", "לנגן מהלב", "סיכון מחושב" ואחרים) הוא אינו מבוסס על מקרה אמיתי. למרות עובדה זו אין ספק כי החוויה ההוראתית בסרט זה היא כזו אשר ראוי לשאוף לאמץ לכיתותינו. חיזרו לדבריו של המורה אשר הופיעו קודם לכן, טקסט אשר נוסח על ידי מיטב תסריטאי הוליווד, ומצאו בתוכם את הטקסט שלכם.
 
בראשית הפרק הוזכר מורה נוסף, מארק ת'אקרי, גיבור "לאדוני באהבה". סידני פואטייה בתפקיד נהדר מגלם מורה בבית ספר בריטי בשנות השישים. סרט זה ראוי לניתוח מפורט ומעמיק אך בנושא בו אנו עוסקים, רטוריקה של שאלות, כדאי להזכיר שיעור אחד מאותו הסרט. באחד הבקרים נכנס ת'אקרי לכיתה ושואל את התלמידים שאלה אחת פשוטה- "על מה תרצו לדבר היום?" – אם שאלה סגורה היא שאלה שהתשובה עליה היא "כן" או "לא" הרי ששאלה זו היא השאלה הפתוחה מכולן. מערך השיעור נמצא בכיס, השיעור יכול לזרום לכל כיוון, התלמידים יחליטו. ת'אקרי ינווט, יבחר על מה לענות ועל מה לא, ישתמש בשאלות התלמידים כמנוף להעברת מסרים חברתיים אבל גם כאן מדובר ב"צניחה חופשית" אל הכיתה. שאלה "גדולה" שמובילה לשיעור "גדול".
 
"על מה תרצו לדבר היום?"- מתי בפעם האחרונה פתחתם שיעור בצורה כזו?
 
 המאמר פורסם לראשונה ב"הד החינוך"

הכותב, ד"ר נועם פיינהולץ, הינו מרצה ב"צוות אופקים" מקבוצת "אפיקי תקשורת" 


מפגשי המורים של "צוות אופקים" מוענקים כמתנה ע"י עמותת המורים!
למידע וקביעת פגישה: